פרשת יתרו – יראתו על פניכם/רחלי אביישר לבל

לפני הכל הייתי שם. ה' קנני ראשית דרכו. בטרם הרים ונחלים נוצרו. לא גוף הייתי. רק רעיון. נפלאה ונשגבה מכל. והוא, כאדריכל המביט בתכניותיו, הביט בי וברא את העולם.

בטרם כל יציר נברא הייתי יושבת בחיקו ומשתעשעת

וכל כמה דורות היו יחידים שהביטו בעולם וזיהו את פניי. רובם לא ראו אותי ברור. חלקם זיהו בעצים ובאבנים את התגים והכתרים שלי. אבל אפילו מי שראה נכונה את אותיותיי לא ידע לצרפן למילים הנכונות.

ואז בא אותו היום. היום המופלא בו עמדתי לרדת. לגלות שעשועי לבני אדם. להיחשף כולי במלוא תפארתי לפני עם שלם. לבוא עימם בברית.

וכשנכנסתי אל החופה אחוזה בידו של שושביני מצאתי את חתני מוטל מת.

 

פחד.

פחד מוות. זה מה שהרגשתי.

בהתחלה משה בא ואמר שאלוקים ביקש שהנשים ישמעו ראשונות.

פחדתי. לא ידעתי מה הם הולכים להגיד לנו שם. ומה פתאום הנשים ראשונות? אי אפשר שמשה יגיד לגברים והם כבר יגידו לנו?

 

אבל משה צחק ואמר שכבר ניסו את זה בגן עדן. וזה לא הלך. ואם הנשים לא ישמעו את זה ישירות כמו הגברים הן יתחילו לסבך את העסק ולהקשיב לנחשים.

אחר כך כשהגברים שמעו שמשה הולך לקבל תורה ולהביא אותה אלינו הם אמרו: "בשום פנים ואופן. אנחנו רוצים לשמוע בצורה ישירה לא דרך פרגוד ומתווך."

ואני חשבתי לעצמי שבטח משה יגיד שאי אפשר.

אבל משה הלך לאלוקים וחזר ואמר שזה בדיוק מה שיקרה.

אלוקים יבוא וידבר עם כולנו. ככה בלי מתווכים.

ואני לחשתי ככה בשקט שאף אחד לא ישמע: "למה הגברים היו צריכים לגרור גם אותנו לסיפור הזה ואני בטח אמות שם מפחד."

 

אחר כך משה הודיע שבהר נעמוד בנפרד. גברים בצד אחד ונשים בצד שני. ואם כבר נפרדים אז עדיף לעשות את זה כבר שלושה ימים קודם.

ואני אמרתי לעצמי שעכשיו לא יהיה לי אפילו את מי לחבק כשהפחד הזה יטפס לי בגרון ויגרה אותו.

אולי הייתי קצת היסטרית. אני חושבת שראו את זה עליי. כי אני זוכרת שמרים ניגשה אליי ולחצה לי את היד חזק ואמרה לי: "עטרה בת הימן, את יכולה לשמוע את קול ה' בדיוק כמו כולנו. את לא צריכה לקבל את הקול דרך בעלך. את יכולה לבד."

 

וכמה שאני אוהבת את מרים וחושבת שהיא באמת אישה גדולה, הפעם חשבתי שהיא טועה. ואני מכירה את עצמי וידעתי שעוד הרבה לפני שאלוקים יתחיל לדבר אני אמות מפחד.

שלושה ימים נשבו רוחות עזות וביום השלישי בבוקר פתאום נפל שקט. ולפתע החלו להישמע בתוך ראשי קולות. וברקים חזקים הקיפו את כל המחנה. הבטתי אל ההר כמהופנטת. על ראשו ירד ענן גדול וכבד וקול שופר החריד את נשמתי. לרגע חשבתי שליבי החרד בודה לו מראות שווא אולם כשהבטתי סביבי ראיתי את המחנה כולו מלא חרדה.

איש לא יצא אל עבר ההר. לא גבר ולא אישה.

משה הגיע במרוצה והחל לפייס אותנו בדיבורים רכים. אט אט קרבנו אל ההר.

עשן עלה מן ההר כעשן הכבשן ונדמה היה כאילו כל ההר עומד בעוד רגע להתפרק ולקבור אותנו חיים תחתיו.

 

ואז נשמע קולו של אלוקים.

בתוך ראשי שמעתי אותו. מתוך הפחד הגדול חיבקתי את ילדי הקט שעמד לצידי. גם פניו ענו בו ששמע את הקול. וידעתי שעם כל הפחד הזה, טוב ששמעתי את הקול. כי את הצליל הזה אשיר לילדיי טרם ישכבו לישון. כי זה הקול שינחה את חיי מעתה ועד עולם. ולולי הייתי שומעת את הקול המתהלך בגן לרוח היום לא הייתי יודעת להמשיך בחיי בקריאת "אייכּה"

 

פחד אמרתי?

יראה.

יראת אלוקים.

 

ונפשי יצאה בדברו.

 

בתוך חופתי היה חתני מוטל מת. גופות גופות היו מונחים שם. נפשם יצאה בדברו.

ושורות של מלאכים באו וגיפפו אותם ונישקו אותם וללא הועיל.

עד שבאתי לפניו ואמרתי: "ביום שאתה מכניסני לחופה אתה הורג בניך?"

 

מייד חזרה נשמתן

תורת ה' תמימה משיבת נפש.

 

אחר כך גם הגברים הבינו מה שאני הבנתי בהתחלה. אחר כך הם באו למשה ואמרו לו דבר אתה עימנו ונשמעה. כי כשא-הים מדבר אנחנו מתים.

 

וא-הים? הוא לא ידע שאנחנו כאלו? הוא לא ידע שאנחנו לא מסוגלים לעמוד בקול הנורא?

ואם ידע, למה הסכים לבקשה?

כנראה שרק מי ששמעו את הקול המפורש לא יוכלו להצטדק בשעה שימירו כבודו בתבנית שור אוכל עשב.