טור שפורסם במוסף שבת של מקור ראשון, שבת פרשת משפטים תשע"ד | הרב יצחק בן דוד הוא ראש מדרשת עין הנצי"ב ודוקטורנט בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן | "שירות נשים בצבא בא מתוך תחושת שליחות לכלל. בהיעדר איסור הלכתי חוסר התמיכה בהן הוא הפקרות של ממש"
סוגיית גיוס הבנות הדתיות לצבא חזרה בשבועות האחרונים לקידמת הבמה של הציבוריות הדתית, ואפילו הישראלית. בשורות הבאות אני מבקש לנגוע בכמה מן השאלות המרכזיות שניצבות בעיני ברקעו של הדיון, ושתפיסות היסוד ביחס אליהן מכתיבות לדעתי, באופן מודע יותר או פחות, את כיוונן ועוצמתן של העמדות השונות שמובעות ביחס אליה. אך ראשית, הבהרה חשובה: מיליטריזם איננו ערך בתפיסת עולמי. חברה מיליטריסטית היא חברה פגומה בעיני. היהדות, כפי שאני תופס אותה, מעולם לא דגלה בתפיסה האפלטונית לפיה החינוך הצבאי הוא מרכיב הכרחי בחינוך ההומניסטי של האדם השלם.
אלא שהדיון בנוגע לשירות של נשים דתיות בצה"ל מעורר ומשקף שאלות רחבות הרבה יותר מאשר מעמדו של הצבא בחברה הישראלית, ומקומו של 'מיתוס הלוחם' בכינון הישראליות. מה גם שתפקידים איכותיים רבים שמוצעים בצבא לנשים אינם נחשבים לתפקידי לחימה מובהקים, וחלקם לא קשורים ללחימה אפילו באופן עקיף (כדוגמת תפקידי חינוך והוראה לסוגיהם).
לכאורה, בלב העניין ניצבת השאלה ההלכתית. אך לאמיתו של דבר, סוד גלוי הוא, לפחות במסגרת השיח הפנים רבני, ששירות צבאי לנשים איננו מהווה סוגיה הלכתית של ממש. מדובר בסוגיה תרבותית וציבורית בעלת השלכות ומשמעויות כבדות משקל, אך בהחלט לא סוגיה הלכתית פורמאלית. הנימוקים ההלכתיים שמובאים כדי להגן על הטענה לקיומו של איסור הלכתי בשירות צבאי, הם במידה רבה תלויים על בלימה, ולעיתים מביכים ממש. כך למשל הטענה שעל פי ההלכה, אישה צריכה לעבור מרשות אביה לרשות בעלה, ואסור לה להיות נתונה למרות פיקודית אחרת. מעבר לבעייתיות העקרונית שקיימת בשימוש בקטגוריות מושגיות אלו לתיאור המציאות החברתית שבתוכה אנו חיים כיום, הרי שגם לפי תפיסתם המקורית של חז"ל אישה רווקה מעל לגיל מצוות כבר איננה ברשות אביה לכל דבר ועניין, והיא מהווה אישיות משפטית עצמאית לחלוטין. וזו כמובן רק דוגמה. טוב נעשה, אם כך, אם נקיים את הדיון בזירה האמיתית שבה הוא מצוי: הזירה הערכית, הרעיונית והחברתית.
תיקון חברתי
שאלה יסודית אחת שניצבת באופן מובלע או מפורש בבסיס הדיון היא היחס הנפשי שמעוררים תהליכים של שינוי ותמורה בקרב ההנהגה הדתית והרבנית. יציאתן של נשים לתפקידים משמעותיים בצבא ובחברה משקפת תהליכים של עצמאות ומעורבות גוברת והולכת של נשים במרחבי העשייה והפעולה הציבוריים. תהליך זה מנוגד למקומן המסורתי של נשים, שהתמצה בעבר בעיקר בתפקידי ההורות והזוגיות. חלק ניכר מן העולם הרבני מנהל מלחמת מאסף כנגד תהליכים חברתיים רחבים אלו, והעמדה ביחס לשירות נשים בצבא היא חזית מרכזית אחת במלחמת מאסף זו. צריך לזכור שבמשך שנים העמדה המסוייגת של הרבנות הראשית ביחס לשירות נשים התייחסה גם לשירות הלאומי ולא רק לשירות צבאי (החזו"א אמר אף בזמנו ששירות לאומי לבנות הוא בגדר 'יהרג ואל יעבור', ולמיטב הבנתי, אף הרב מרדכי אליהו פסק כי אסור לנשים לשרת בשירות הלאומי).
אני בוחר להתייחס לתהליך השתלבותן הגוברת והולכת של נשים בחיי החברה והציבור באופן אחר לחלוטין. החתירה לשיוויון מגדרי והסדרים החברתיים החדשים שהיא מבקשת ליצור, היא בגדר תיקון חברתי ראשון במעלה, ויש בה אף תיקון דתי ורוחני, בהיותה שלב חשוב במימוש שלם יותר של רעיון בריאתו של האדם – זכר ונקבה – בצלם א-לוהים. למרות כל האתגרים ואף המתחים שתהליך זה מציב בפנינו, אני סבור כי עלינו לקבל אותו בברכה, ואף להיות שחקנים פעילים בקידומו ובפיתוחו.
יתרה מכך, חזרתו של עם ישראל לחיי ריבונות בארצו והמקום המחודש והמתעצם אותו תופסות נשים בחברה, מהווים שתי צלעות מרכזיות של תהליך ההתחדשות היהודית בתקופתנו, שאני מרשה לעצמי לראות בו סממני גאולה. הדבר זוכה לביטוי כמעט מפורש בחזון הגאולה המקראי של ירמיהו: "שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה… כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר" (ירמיהו לא, כ-כא). שני התהליכים הללו גם יחד הושפעו ומושפעים כמובן גם מהתרחשויות גלובליות, אך אין בכך כדי לטשטש את מהותם כתהליכים של תחיה פנימית והתחדשות לאומית ורוחנית.
אך לא רק שאלת מקומן של נשים בחברה מוטלת כאן על הכף, אלא גם מגמת פניה של החברה הציונית דתית ביחס לחלקים אחרים של החברה הישראלית. האם פנינו להיבדלות ולהתכנסות בתוך המסגרות המגזריות שלנו, או שפנינו להשתלבות, השפעה ומעורבות במרחב החברתי והתרבותי הכללי? בליבת העניין ניצב החשש הגדול מן האווירה המתירנית והסקסואלית המאפיינת לדעת רבים את החברה הכללית בכלל, ואת מסגרת השירות הצבאי במיוחד. כמובן שאין להיתמם או להקל ראש בסוגיה חשובה זו. אך דווקא מתוך התייחסות אמיצה וכנה לנושא זה, יש להדגיש שתי נקודות חשובות:
ראשית, חשוב שהשיח והרגישות מסביב לנושא הזה, יופנו לגברים לא פחות מאשר לנשים. האתגרים התרבותיים והרוחניים שמזמנים החיים הצבאיים, אינם פוסחים גם על הגברים הצעירים שנחשפים לאותה אוירה בעייתית. ממילא, החינוך ליחס ראוי ומכבד בין המינים צריך להעסיק אותנו בהקשר לחינוכם של הבנים ובמסגרת הכשרתם לקראת תקופת השירות הצבאי, לא פחות מאשר העיסוק בנושא בקרב ובנוגע לצעירות הדתיות. וביחס לעיקרו של עניין: אני סבור כי גם המודעות המחודדת לנושא הזה, לא צריכה להוביל אותנו כציבור ליצור חממות תרבותיות מבודדות וממושכות, השואפות למנוע כל מפגש של צעירים וצעירות דתיים עם ההקשר החברתי הרחב יותר של החברה הישראלית.
בשלות להתערות
עמדתי האחרונה יונקת ממספר מניעים, ואציין כאן רק שניים מהם: האחד הוא האמונה כי התפתחות אישית מתוך היכרות והתמודדות עם צורות חיים אחרות נכונה ומלאה יותר. היא בהחלט מהווה אתגר במסגרת כינונה של הזהות האישית, אך זהו אתגר שבמקרים רבים ועבור צעירים רבים יש לו משמעות חיובית ומכוננת, שתורמת תרומה מכרעת לעיצוב אישיותם הבוגרת.
הסיבה האחרת נעוצה בתפיסתי שהציונות הדתית הגיעה כבר מזמן לרמת ההבשלה והבגרות שבה היא יכולה להרשות לעצמה ולדרוש מעצמה פעולה בתוך המרחב הישראלי המגוון, ולא רק בתוך מסגרות מגזריות צרות. ההתנתקות היחסית מן הציבור הישראלי בעשורים האחרונים (שחלק גדול ממנה היה קשור כמובן במפעל ההתיישבות ביהודה ובשומרון) הייתה כנראה נחוצה בשלבי הגדילה הראשוניים, אך אנו נמצאים היום בשלב שבו נזקה רב מתועלתה. והנזק הוא גם פנימי וגם חיצוני. הוא גם פוגע בצעירים ובצעירות שגדלים לתוך תודעה ומציאות חיים מפוצלת ומסוכסכת, והוא גם פוגע בחברה הישראלית הרחבה שלא נתרמת דיו מרכיבי הזהות החיוביים והחיוניים שמצויים בתוך המעגלים החברתיים של הציונות הדתית.
הכרה בסיסית זו מפעמת כבר היום בקרב צעירות דתיות רבות, ומספרן רק גדל והולך. והנה, במקום להירתם למשימת ההכנה וההכשרה של צעירות מוכשרות וערכיות אלו, טרם שירותן הצבאי, רוב הממסד הדתי והרבני עסוק במתן תוקף מחודש לפסק שניתן בתחילת שנות החמישים, בנסיבות חברתיות וצבאיות שונות לחלוטין. התוצאה המצערת היא חוסר גדול במסגרות חינוכיות המלוות ומסייעות לציבור הגדול של נשים דתיות שבוחרות להתגייס לצבא. בכך יש לדעתי משום הפקרה של קבוצה גדולה ויקרה, שזקוקה מאוד לליווי, לתמיכה ולסיוע של הציבור הדתי ומנהיגיו.
מדרשת עין הנצי"ב, שיש לי הזכות לשמש כיום בהנהגתה, מאופיינת מראשית דרכה בשני קווי זהות בולטים: ראשית, הלגיטימציה העקרונית שניתנת לשירותן של נשים בצבא. ולצידה, האמונה שיש לאפשר לנשים לקחת חלק פעיל ומשמעותי בלימודים מתקדמים של תלמוד והלכה. בין שתי הבחירות החינוכיות הללו יש קשר של ממש. בדיוק כמו התלמוד, הצבא מהווה מעין תשתית חיונית המאפשרת ומבססת שותפות מלאה במרקם החברתי והתרבותי של החברה הבוגרת. בדיוק כמו התלמוד, גם השירות הצבאי כרוך בקושי, באתגר ובהתמודדות לא פשוטה. הנכנס בשעריו של התלמוד צריך לרכוש לעצמו שפה חדשה ולא מוכרת, וזוהי גם חוויה המוכרת לנכנס בשעריו של השירות הצבאי. רבים סבורים שמפאת מאפיינים אלו, יש לחסוך מנשים צעירות את ההתמודדויות וההתנסויות הללו. אני סבור שנטעה אם נעשה כך.
*
כמובן, לא ניתן לסיים רשימה זו, מבלי להתייחס לשאלת הסמכות ההלכתית. נדמה שישנן מעט מאוד סוגיות חברתיות וציבוריות במדינת ישראל, בהן הרבנות בחרה להטיל את כובד משקלה ההלכתי בצורה כה גורפת כמו בסוגיה הזו. אלא שדווקא ביחס לסוגיה זו, אין באפשרותי לציית באופן גורף להוראה זו. וזאת לא רק מפני שאני סבור שלא מדובר כאן בשאלה הלכתית של ממש. מתוך שיחות שונות עם מפקדים בכירים בצבא נוכחתי לדעת, שכח האדם האיכותי של נשים צעירות המסיימות את מסגרות הלימוד של מוסדות החינוך של הציונות הדתית, מהווה משאב בעל משמעות אסטרטגית לבנין כוחו ועוצמתו של צה"ל בשנים הקרובות. ממילא, גיוסן לצבא כיום נכלל בדין המשנה שנפסק אף ברמב"ם ולפיו "בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה הַכֹּל יוֹצְאִין אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ" (משנה סוטה ח, ז; רמב"ם הלכות מלכים ז, ד).
מעתה נראה כי ציות להוראת הרבנות הראשית במקרה מעין זה, נכנס בגדרה של המשנה בריש הוריות: "הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה… וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה". על פי דין המשנה שם אין היתר לחכם לציית להוראה שהוא רואה אותה כהוראת טעות, והוא מחוייב לפעול על פי מיטב הכרתו ההלכתית והמצפונית. ואם כך ביחס לבית הדין הגדול שבלשכת הגזית, קל וחומר ביחס להוראותיה של הרבנות הראשית דהיום.
אמנם, כדי שלא אהפוך למעין מקבילה מודרנית של הזקן הממרא המקראי, אין בידי ובכוחי להורות לאחרים לנהוג למעשה על פי עמדה זו. לכן הנני מוסר מודעה בפניכם: את אשר על ליבי אמרתי. כל שאמרתי הוא להלכה ולא למעשה. מכאן ואילך, כל אחת תקבל את החלטותיה על פי מיטב מצפונה והכרתה ההלכתית, הלאומית והאנושית.