הקפיצה – פרשת בשלח/רחלי אביישר-לבל

-שלום

-שלום

-נחשון?

-כן

-אני יהודה וזה מאיר. אנחנו מהצוות החוקר של מבצע ים סוף. יש לנו עדות של אחד שהיה שם. רצינו שגם אתה תחתום עליה.

-תיכנסו בבקשה.

-מאיר, תקרא לנו בבקשה.

 

"המצרים מאחור. אנחנו באמצע. כל אוגדה רצתה לרדת קודם. מפקדי האוגדות התחילו לריב אחד עם השני. באמצע הריב קפץ בנימין עם הכח שלו וירד ראשון.  ואז כל האוגדה של יהודה התחילה לרגום אותו."

 

-הנה כאן. תחתום בבקשה.

-לא חותם.

-למה?

-זה לא מה שקרה.

 

אתם רוצים לדעת באמת מה קרה? שבו. אני אספר לכם. זה סיפור ארוך. תשתו קפה?

 

ממצרים יצאנו בלילה. כמו גנבים. והיה שקט כזה באויר. שקט מוזר כאילו כל העולם מת. ביום הראשון כבר נסענו. אני זוכר מסע לסוכות ולאיתם ואני זוכר שחנינו על הים. ואז ראינו אותם.

מקצה המחנה עלתה הצעקה: מצרים.

 

אני זוכר שהבטתי אחורה וראיתי אותם. המוני דיוויזיות ערוכות למלחמה. צהלת סוסי הקרב שרקה באזני וקולות של צחצוחי כלי קרב קרבים.  מצרים.

אני לא יודע מה זה אומר בשבילכם אבל בשבילנו לראות שם את מצרים קרבים אלינו לקרב אחרי שכבר חשבנו שיצאנו מן התופת הזו זה היה כמו… כמו להסתכל למוות בעיניים והפעם מתוך ידיעה שזה סופי.

ולפנינו רק הים.

 

הצעקה עברה את המחנה כולו. מאז ימי השיעבוד לא צעקנו ככה. צעקה שקרעה את הלב. אני לא רוצה להשתמש בקלישאות. אני גם לא יודע אבל נדמה לי ש"קורעת שערי שמיים" יהיה מונח שאפשר בזהירות לנסות להשתמש בו. אנשים הלכו למשה והתחילו לצעוק עליו: "בשביל זה הוצאת אותנו משם? בשביל המוות האכזרי הזה במדבר?" אבל משה הביט בהם במבט הבוטח שלו ואמר: "היה לא תהיה. אף עברי  לא ימות כאן. ה' הבטיח לי. אני מאמין לו. עוד יקרה לנו נס." ומשה הסתגר באוהל שלו וקולות של תפילה עלו משם.

באמת שלא ידענו מה לעשות.

 

אנשים התחילו להגיד שאין ברירה ומבין שתי צורת המוות שעומדות לפנינו כבר עדיף לטבוע בים מאשר ליפול קרבן לחרבות מצרים.

והיו את אלו שקיוו לנס. שברגע האחרון עוד יבוא ברק משמיים ויכה את המצרים. כמו שהיה כשהיינו שם.

אני זוכר אותם עומדים באכסטזה כמעט דתית וצועקים : נס! נס! נס! היה להם בעיניים מבט חצי מטורף.

וכשמשה לא יצא אנשים התחילו להגיד שאם תפילה לא נענית סימן שלא התפללת מספיק ולכן הוא שם. מתפלל. שוב. ושוב ושוב.

 

ואז מפקד אוגדת אפרים צעק למפקד בנימין: "קדימה רדו אתם. אתם הקטנים." ובנימין צעק עליו: "רד אתה. יש לי כאן לפחות חמישים מיניקות ופעוטות בלי סוף."

ואני זוכר שהסתכלתי עליהם באותו רגע. על המפקדים שמנסים להחליט מי ימות קודם בטביעה. ועל הקהל המשולהב שצועק נס ועל האוהל של משה שלא מפסיק להתפלל עד הרגע האחרון ופתאום הבנתי מה הפתרון שיתאים לכולם.

-כן?

-קפצתי.

קפצתי למים הסוערים שהקיפו אותי והרימו אותי והורידו אותי אל המעמקים. טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי וצעקתי הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ:

יָגַעְתִּי בְקָרְאִי נִחַר גְּרוֹנִי כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵאלֹהָי:

 

ואז פתאום זה קרה.

-מה?

-הים. הוא התחיל לרעוש ולגעוש ורוח קדים מנשבת. הרגשתי אותה בכפות הרגליים שלי. אני אומר לכם. הרגשתי את הים נקרע.

אתם מבינים? באמת קרה לנו נס. באמת התפילות עזרו. באמת היה צריך שמישהו ייפול למים. אבל רק עכשיו אני באמת מתחיל להבין את מה שהיה כל כך ברור לי באותו רגע. הבנתי למה אנשים מדברים על "קשה כקריעת ים סוף" למה שלאלוקים יהיה קשה משהו? הוא הרי כל יכול.

-אז מה התשובה שלך?

-שגם אם אלוקים נורא רוצה וגם אם נצעק אליו את כל התפילות שום דבר לא יצליח אם לא נזיז את עצמנו ונכניס רגל אחת או אפילו את כל הגוף לתוך המים הקרים.

 

-עכשיו תראו לי איפה אני חותם?

-כאן.

-תודה.

-תודה לך בשם הדורות הבאים.

-נו, מאיר? מה אתה אומר?

-איזה סיפור. תגיד, הוא אמיתי?

-כן. הנה. נחשון בן עמינדב. מחותן עם אהרון הכהן.

-קצת הזוי. לא?

-כן.

-אתה יודע שהם יעלו אותנו לשימוע על זה. אף אחד לא יאמין לנו. הם יחשבו שהמצאנו אותו. יפתחו לנו בכתובים. יגידו: תראו לנו.. שימו אצבע. תראו לנו רמז שזה קרה. מה נגיד?

-נגיד שהפקודה ניתנה מגבוה.

-מה זאת אומרת?

-אל תדאג. יש לי רעיון.

 

"ויאמר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ"