fbpx Skip to main content

פרשת שמיני – בקרובי אקדש/ רחלי אביישר-לבל

לפני שנים רבות בארץ סין הרחוקה לא שקט ולא שלווה ידעו תושביה. כי לעיתים תדירות היו מגיעים אויבים מרחוק, פושטים על אדמותיה; הורגים את הגברים; שובים את הנשים ושודדים את כל רכושם.

באין עצה שלח קיסר סין אל חכם זקן אחד מעבר להרים לבקש ממנו תשובה. וזה היה דבר הזקן: סין גדולה ואנשיה זרים זה לזה כזרותן של המתכות השנות. אך אם יעשו פעמון גדול, צרוף מכל המתכות, יצלצל הפעמון בשעה שיבוא האויב. ויקומו כל אנשי סין כאחד להלחם בו.
שמע הקיסר וקרא לאומן זקן עושה פעמונים אשר ידוע בעבודתו המופלאה.

יום ולילה, יום ולילה נמשכה המלאכה בסדנת האומן. ואל התערובת נמזגו ברזל ונחושת זהב וכסף. אך לעת בוקר, בשעה שיצא הפעמון מן הכור, ואחר שנתקרר מעט, סדק גדול ומכוער נגלה לכל אורכו.

מיהר האומן אל המלאכה בשנית ושוב מהל את המתכות השונות ניסה למזוג אותן כמויות שונות ובחום שונה – אך ללא הועיל. בכל פעם מחדש נגלה סדק גדול לאורך הפעמון.

ויום אחד קרא הקיסר אל האומן והודיע לו כי אם לא יסיים את המלאכה עד מחר יסיר את ראשו מעליו. חזר האומן אל ביתו עצוב ומר לב.

ולאומן בת. נערה צעירה וחכמה שמבטה טוב ובעיניה אהבה. הביטה הנערה בעיני אביה ובלי אומר הבינה את מחשבת הקיסר. מיהרה הנערה אל מעבר להרים אל אותו זקן חכם וכך שמעה מפיו: לא יתלכדו מתכות זו בזו עד יחוברו בדם אדם אשר יחפוץ לאגדן.

עם ליל שבה הנערה לביתה והביטה אל הקלחת הרותחת של המתכות. היא ידעה כי עם בוקר, כאשר יצא הפעמון מן הכור שוב יתגלה בו סדק מכוער. הפעמון לא יגן על סין, אנשיה לא יתאספו להגן על ארצם, שוב יהרוג האויב בגברים, ישבה את הנשים ויגזול את אדמתם ורכושם. וראשו של אביה יוסר מעליו.

טיפסה הנערה על שפת הדוד. וקפצה פנימה.

עם אור בוקר ראשון קם האומן הזקן ובעצב יצר פעמון חדש.

מה רבה הייתה תדהמתו למראה הפעמון הגדול, היפה והשלם.

ומשצלצל בו לראשונה נשמע קול נערה זועק מתוכו.

אז הבין הזקן את אשר עשתה ביתו.

_____________________

בהתחלה בא ההלם ואז מההלם אתה לא אומר כלום. שניה אחר כך אתה כבר מאשים את עצמך. כי הרי אני הייתי צריך להיות שם במקומם, אני כבר שומע את האנשים מדברים. הם ידברו על העגל. איך כל אחד שהשתתף בזועה הזו חטף. ורק אני, שיצרתי אותו. אני נשארתי נקי. ככה אני מתחיל לשמוע אותם מאשימים אותי. כי אחרי הכל זה הילדים שלי. ואיזה אבא לא מאשים את עצמו כשמוות כל כך נורא קורה מול העיניים שלו לשני הבנים שלו. אני גם יודע שיהיו כאלו שיאשימו אותם. מה לא ינסו להדביק להם? שכרות, חוסר כבוד, אי התחשבות חוצפה.

מי באמת יודע מה הם עשו שם בפנים? למה הם התכוונו? "אש זרה אשר לא ציווה אותם". ומה אם לא ציווה? בגלל זה למות? ועוד ביום חג?

היה אביב. בוקר נפלא של ניסן. וחג היום. אני זוכר את הפנים שלהם מבהיקים באור. "אבא", הם אמרו לי "היום ה' נראה אלינו." והייתי כל כך גאה בהם. ואז הלכנו יחד לעשות את הקורבן. ואני עובד והם מסייעים בידי. וברכתי את העם. וירדתי.

ואז באה האש. כמו מתוך השמיים היא יצאה. ירדה אל הקורבן ואכלה אותו. וכל העם רואה, נרגש ופוחד ולבבו מתרחב והוא אומר שירה ונופל על פניו. ובתוך כל ההתרגשות הזו. בתוך כל השמחה והאהבה וההתגלות האלוקית הזו. שני הילדים שלי היו חייבים לראות מקרוב. הם לקחו אש ונעלמו מאחורי ענן של קטורת. רק אלוקים יודע מה הם עשו שם באמת. אנשים מנחשים. כמו שהם עד היום מנסים לנחש את השתיקה שלי.

מה אני אגיד? לא מספידים בניסן.
אבל כשאחי בא ואמר: "הוא אשר דיבר ה' לאמור בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד." פתאום הבנתי. כי כל הזמן מסבירים לנו איך לשחוט ואיך להקטיר ואיך למלוק ואיך לנסך ולהתיז. וכל בעלי החיים האלו וכל הבשר החי המנותח לנתחיו. כי אלוקים הרי לא רוצה קורבנות אדם. לכן אנחנו הורגים בעלי חיים. במקום קורבנות אדם.

אז למה בא לי הסיפור הזה באמצע ספר קורבנות? למה? תסביר לי. ספר הלכות עבודת כוהנים. סיפורים זה בכלל לא כאן. ופתאום מישהו החליט להכניס כאן סיפור.

זה לא מקרי. נכון? שום דבר לא מקרי.

כי כשהמטרה גדולה באמת, כי כשחונכים מקדש, אז אולי אלוקים אפילו שהוא לא ביקש. אולי הוא מוכן ככה לפעמים לקבל גם קורבן אדם? ואם יש כאלו שמוכנים להקריב את עצמם אז לאלוקים אין ממש ברירה ואפילו שהוא לא ביקש הוא יסכים לקבל. ומי יודע על מה בדיוק נתכפר לנו בקרבן הזה.

בקרוביי אקדש.

אבל זה רק אני והמחשבות שלי.

את זה אסור להגיד לעולם.

וידום אהרון.

No Comments yet!

Your Email address will not be published.