הקיץ ההוא היה חם.
כל השנים חם כאן. אבל בשנים האחרונות נדמה לי שאני הולכת ומתחממת. הדברים שאני רואה מייבשים אותי. אני מנסה לרמוז להם שאני לא כתמול שלשום. לפעמים אני רועדת מכעס ובחילה. והם? הם ממשיכים למלא אותי בזימה ותועבה. אתם רואים את העץ הזה? בפעם הראשונה שהניב פרי הם גזלו את אותו. ואמש איש אחד בעל תחתיו את שפחתו הנחרפת.
הם גוזלים את העץ ואת האדם אשר לא חוּפַש ואת הגר והחלש. ואת בנותיהם יתנו לזנות.
הם אינם מתביישים במעשיהם. תחת כל עץ רענן. בחוץ, כחית השדה. ולמה להם בתים? אם גם בתיהם מלאו טומאה.
מהו בית? איש אישה וילדיהם. והילד יגדל וילך לבית אחר ויקח לו אשה ויבנה עוד בית. כך היא דרכו של עולם. כך היא דרך הארץ. איש על אהלו. ואין חלונות אהל אחד פונים אל אהל אחר. ואין מבטים סקרניים ולא יחמוד איש את אשת רעהו.
אך הם מערבבים בתיהם. בן מגלה ערוות אימו ואב יגלה ערוות אשת בנו. אח באחותו ואיש באשת רעהו.
ואני צועקת והם אינם שומעים. הכל אצלם מעורב ומעורבב. מין בשאינו מינו. אפילו בהמתם ירביעו בחיה ואת שדם יזרעו כלאיים.
לפעמים אני חושבת שאינני יכולה עוד. ולא ירחק היום בו אביא עליהם חורבן. האם אינם רואים את הכאב שהם זורעים בי?
לפעמים נדמה כי הם רואים את צמאוני ומשקים אותי.
בדם!
והדם חם. הוא רוטט על פניי. אינו נבלע בתוכי. דם חיה או עוף. הם שותים את דם כל החי. וגוזלים את נפשו. "תכסו!" אני צועקת להם. "כסו את הדם. כי הדם הוא הנפש."
אבל אין להם בושה. ואין להם אל אחד.
גונבים, מכחשים ומשקרים. עושקים רֵעֲ. ואת פעולת השכיר ילינו לילה ועוד לילה ועוד. בעני לא יתחשבו. מאזניהם רמייה ומשפטם עוול.
אני יודעת. אני רגישה מדי. יש ארצות שיסכנו לזה. יש ארצות סבלניות יותר. אולי מצרים? יש לה נהר שעובר בתוכה ומצנן את להט הזימה.
אבל אני? למטר השמיים אשתה מים. וחם לי כל כך.
הקיץ ההוא היה חם. כל השנים חם כאן.
אבל בקיץ ההוא נשברתי.
הבחילה היתה חזקה ממני. רעדתי כל הקיץ.
ובסופו הקאתי אותם.
עוד ועוד שפכתי אותם מתוכי. גלו ממני. איני יודעת לאן. אולי אבדו באומות. אולי פנו אל אחרות. סבלניות ממני.
הייתי צריכה מנוחה. הייתי צריכה קצת מים. כי גרוני כבר ניחר מצעקה.
ועוד מעט, כך אומרים, יעלו מן המדבר האחרים.
אינני יודעת את טבעם. העברים שמם.
האם הם ישמעו את קריאותיי?האם ישמרו אותי מן הטומאה?
עבורי איני מבקשת דבר.
רק קדושה.
No Comments yet!