פרשת המרגלים – 'האם' או 'איך'/ הרב שמואל סלוטקי

עומדים אנו בפרשת דרכים במסעם של בני ישראל במדבר: האם פני דור יוצאי מצרים לישיבה בקרב בארץ או חלילה בקבר הארץ. אולם, עיון בפרשה והשוואתה לפרשיות ריגול אחרות מעלה את השאלה האם לא היה הכשלון טמון כבר בראשית המסע? האם לא היה זה בבחינת כשלון ידוע מראש?

במקומות אחרים בתורה בהם נשלחים מרגלים, הם נשלחים 'חרש' (יהושע ב), 'לראות את ערות הארץ' (בראשית מב). בפרשתנו לעומת זאת משה שלח אנשים בפומבי, והכתוב מדגיש שלא מדובר ב'אנשי חרש' אלא 'ראשי בני ישראל המה'. אף המשימה שונה – במקום לרגל ולראות את ערוות הארץ, מתבקשים ה'אנשים' המרגלים לתור את הארץ.

השרש תו"ר חשוב מאוד בהקשר זה. שורש זה מופיע במשמעות לסייר מופיע בכל התנ"ך 15 פעמים, שמתוכם 10 פעמים בפרשת המרגלים. בסופה של הפרשה מופיע שורש זה שוב בעניין הציצית:  'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם' (במדבר ט). בקרבת מקום ועניין מופיע שורש זה שוב: 'וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה'. (במדבר פרק י).

המרגל מחפש את ערוות הארץ, את נקודות החולשה והתורפה שלה, ואילו התייר הוא מבקש לראות את המיוחד, הנאה והיפה שבמקום.

בחקר הלשון העברית ישנה גישה (אשר בסיסה כבר בספר יצירה, והמשכה במדרשים ךואף בפירושי רש"י לתורה), על פיה השורשים בעברית משתייכים למשפחות שורשים בנות שתי אותיות כל אחת. כך לדוגמא השורשים: פר"ד, פר"ט, פר"ך, פר"ם, פר"ס, פר"ע, פר"ף, פר"ץ, פר"ק ופר"ר שייכים כולם למשפחת השורשים פ"ר שעניינה היא הפרדת השלם לחלקיו. לפי גישה זו את השורש תו"ר נשייך למשפחה אחת יחד עם תיור, ציור, איור, כיור, סיור, עיור, העוסקים ברישום פני הקרקע.

על פי פירוש מילולי זה פוגשים אנו את שליחי משה נשלחים למשימת מדידה ורישום פני הקרקע. כך עולה גם ממקבילה לעניין בספר יהושע יח (ב-ד, ט):

וַיִּוָּתְרוּ בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא חָלְקוּ אֶת נַחֲלָתָם שִׁבְעָה שְׁבָטִים: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אָנָה אַתֶּם מִתְרַפִּים לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת  הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם ה' אֱלֹהקי אֲבוֹתֵיכֶם:  הָבוּ לָכֶם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים לַשָּׁבֶט וְאֶשְׁלָחֵם וְיָקֻמוּ וְיִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וְיִכְתְּבוּ  אוֹתָהּ לְפִי נַחֲלָתָם וְיָבֹאוּ אֵלָי: וְהִתְחַלְּקוּ אֹתָהּ לְשִׁבְעָה חֲלָקִים יְהוּדָה יַעֲמֹד עַל גְּבוּלוֹ מִנֶּגֶב וּבֵית יוֹסֵף  יַעַמְדוּ עַל גְּבוּלָם מִצָּפוֹן… וַיֵּלְכוּ הָאֲנָשִׁים וַיַּעַבְרוּ בָאָרֶץ וַיִּכְתְּבוּהָ לֶעָרִים לְשִׁבְעָה חֲלָקִים עַל סֵפֶר  וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה שִׁלֹה:

שנים רבות אחרי מות משה נוקט יהושע תלמידו בדרך דומה. טרם חלוקת הארץ לנחלות ממנה יהושע נציגים מכל שבט שיעברו בארץ ו'יתורו' אותה. מכאן נוכל ללמוד אולי גם על שליחותם של ה'אנשים' מפרשת שלח.שליחותם המקורית היתה לתור את הארץ ולהגיע להסכמה בדבר חלוקתה לנחלות.אם כן ברור מדוע למשימה זו יש צורך ב'איש אחד למטה אבותיו תשלחו' – נציג שבט אשר ישמור על האינטרס השבטי. כמו כן ברור לצורך כך נדרשים 'ראשי בני ישראל המה' שהרי את משימת חלוקת נחלות, אפילו ראשי השבטים יתקשו לבצע. המשיהמ אינה רק להגיע ליריחו ולמצוא את ציר הכניסה הטוב ביותר לארץ, אלא יש לתור את כל ארץ כנען, מהנגב עד לבוא חמת. זו גם הסיבה שהשליחות יוצאת בקול גדול ולא 'אנשים מרגלים חרש'; הצדק צריך לא רק להיעשות, אלא אף להראות לעיני כל ישראל.

אך בעוונותינו ובעוונות אבותינו ,משימה שכזו יכולה להתבצע רק מתוך נחישות ובטחון מתוך תחושה 'כי עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל  לָהּ'. השאלות שמשה שאלת המרגלים עסקו ב'איך' ולא בשאלה 'האם'. מטרתן של כל השאלות היא סקירה גיאו-פוליטית של ארץ כנען שעניינה חלוקה צודקת של הנחלה.

אך כאשר התחושה היא:  'וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא  מִמֶּנּוּ', אזי כל השאלות הופכות להיות שאלה של כדאיות ודיון ב'היתכנות', וכל יתרונות השליחות הפומבית רבת הנציגים הופכות להיות לחסרונות; חולשת המנהיגים הופכת להיות למלכודת לציבור כולו: 'וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא'.

עת לכל חפץ, עת לשאול "האם" ועת לשאול "איך" ויהי רצון ונדע להבחין ביניהן.